הנה אנחנו, נשים כאן ועכשיו
אז נכון, הזמנים השתנו.
היום מכהנות בישראל יותר שרות בממשלה מאי פעם. יותר ויותר נשים מעזות להרים את ראשן ולספר שנפגעו. הוקמו גופים תקשורתיים חדשים שתופסים תאוצה, שמטרתם לחשוף אמיתות שמתחבאות מאחורי תקינות פוליטית, ואנחנו מספרות לעצמנו ש”התקדמנו”.
אבל –
בבתים ובמקומות העבודה, ברחוב ובבית הנבחרים – בכל מרחב שבו הן נמצאות, בכל שכבות האוכלוסייה – נשים עדיין נאלצות להמשיך ולהכפיף את עצמן לשליט האמיתי של התרבות האנושית – השיח הפטריארכלי. זהו שיח שמושתת על ערכים שהפנמנו היטב משחר ההיסטוריה (פעמים רבות שלא ביודעין ובלי משים), של כוח וכסף, של תחרות, של שלטון השכל וההיגיון. לכן גם כיום, במאה ה-21, אנחנו לא באמת יכולות לאפשר לעצמנו לחיות ולהתנהג בהתאם לצו ליבנו מבלי שבכך נישפט כחלשות, כטיפשות, כשטחיות או כמשוגעות. מבלי שבכך נחשוף את עצמנו לפגיעה, ניצול, הדרה או זלזול. אנחנו נאלצות להשתלב, להבליג, להתפשר ולעגל פינות, להתאים את נקודת המבט שלנו, את מידותינו ואת העדפותינו, לאמות מידה “אובייקטיביות”.
ככה מתנהגת התרבות האנושית – כדי לשרוד ולשגשג בה, אין לנו ברירה אלא להשתיק את שפת הלב. לשכוח אותה, כאילו מעולם לא הייתה.
אנחנו, נשים יודעות, זוכרות ומזכירות את שפת הלב
אנחנו מאמינות, שחיזוק קולה של שפת הלב הנשית, תוך חיזוק מקומה בשיח בחברה, הוא מהלך מרפא.
אנחנו מאמינות, שרגשותייך ותחושותייך הם האוצר האמיתי שלך, ושהלגיטימציה להיות נאמנה אליהם, ולבטא אותם, חשובה יותר מכל מחשבה ומכל אידאולוגיה.
אנחנו מאמינות שדיבור אישי ונטול הכללות הוא כלי התקשורת היחידי שיכול ליצור העצמה וקרבה.
אנחנו מאמינות, שאם נחזק את מקומן של הרגישות ושל הההסכמה להיחשף בשיח בין בני האדם, ונעודד ביטוי של מה שנתפס כ”חולשות”, אם ניתן יותר קרדיט לאמון שלנו בעצמנו ופחות נפעל מתוך אינטרסים – נחזק מאפיינים בתקשורת האנושית שיכולים לרפא את היחסים בין בני ובנות האדם.
איך אנחנו עושות את זה
נשים משתפות
נשים משתפות
איך לדבר את שפת הלב?
צפו בנשים מובילות, שכבר זוכרות איך לדבר את שפת הלב ובאו לכאן כדי להזכיר…