איך לדבר את שפת הלב?

כשאנחנו אומרות "דיבור בשפת הלב" אנחנו מתכוונות בכך לשני חלקיו של השיח: גם הביטוי אבל גם – ובעיקר – ההקשבה שקודמת לו ומלווה אותו בדרכו. ובין שניהם – מלאכת העיבוד: הרגשות, המחשבות, העבודה הפנימית שמאפשרת לנו להשתמש בשפת הלב באופן שבאמת עושה שינוי וריפוי, ברמה האישית והחברתית גם יחד.

לשפת הלב יש קווים מנחים, שמאפשרים לנו "להיזכר בנו" ו"לחזור אלינו" בכל פעם שהמציאות מראה שסטינו ממרכז עצמנו. בכל מעגלי שפת הלב שאנחנו מקיימות, אנחנו מיישמות הלכה למעשה את הקווים המנחים האלה בשיח שמתקיים בין המשתתפות, וכך מתרגלות בזמן אמת דיבור בשפת הלב.

להלן 13 קווים מנחים לדיבור בשפת הלב:

לימדו אותנו לפחד מהאישי. לדבר "על הדברים" ולא "את עצמנו".

על מנת שלא להיפגע, אימצנו לעצמנו את השפה המקובלת – שפת השכל. שפה שגורמת לנו להישאר מאחורי מחיצות גם ברגעים שבהם ליבנו צמא לקרבה.

במרחבי שפת הלב, כשאני בוחרת לבוא – אני באה. אני מעזה להגיע כמות שאני, בלי מחיצות ובלי הסחות. אני כבר לא מסתגרת במגדלי התיאוריות ("ככה זה כש…"), לא מסתתרת מאחורי הכללות ("כולנו יודעות ש…"), לא מתגוננת או מתקיפה בכוח ה"ידיעה" שלי על מישהי אחרת ("אני במקומך הייתי…"), לא ממלאת את פתחי המבוכה והפגיעות במילים ריקות של ציניות ופטפוטי סרק.

בשפת הלב אני מדברת את עצמי בגוף ראשון: " אני מרגישה ש…". אני מדברת את רגשותיי כפי שהם כאן ועכשיו, יודעת רק על עצמי, מגיעה כל-כולי ומזמינה אל ליבי הפתוח את מי שאיתי.

כאשר מטרתו של מפגש היא להתקדם, להשיג ולשלוט – החיים הם מאבק כוחות. מי שאיננו כמוני הוא ככל הנראה נגדי, ותקשורת היא סוג כזה או אחר של משא ומתן.

במרחבי שפת הלב מטרת מפגש היא להיפגש, לגלות את שלל הגוונים החבויים בי מתוך הקשבה לאינסוף גווני האנושיות שמרצדים בעולם שסביבי. אני לא בונה חומות הגנה, לא מחפשת הזדמנויות ולא מאתרת חולשות כדי לקדם את האג'נדה שלי. אני לא רואה בכל מפגש הזמנה לשטוח את משנתי או לדגול בצדקתי.

במרחבי שפת הלב אני פתוחה לכל הקולות שבאים מכל הכיוונים: מקשיבה, מרגישה ונוכחת. וכמו שאני ניגשת לילדיי – באותן העדינות, הסובלנות והענווה, שמאפשרות לי לתת מקום אפילו להתנהגויות משוגעות ולבחירות בלתי נתפסות – כך אני מניחה לעצמי להיפתח אל אנשים שרוצים, כואבים חולמים אחרת ממני. ותמיד לפני שאכנס אקיש בדלת., אבקש רשות לפני שאשאל שאלות עמוקות ומטלטלות או אציע הצעות.

כבנות ובני אנוש בעולם החומר, עוד לפני שהגחנו מבטן אמנו – כבר "ידעו עלינו". ידעו מה מקומנו על הגרף, מתי צריך שנישן, מה נכון שנאכל. וכשבגרנו – ידעו מה נראה טוב לגילנו, במה כדאי לנו לעסוק, מה "מתאים לגבר" ומה "הולם אשה". למדנו לשרוד בעולם, שבו מותר ואף רצוי "לנצל הזדמנויות", "להרביץ תורה", "ללמד לקח" ו"להקדים תרופה למכה".

שכחנו לכבד את מנגנון הצמיחה שמייחד כל אחת ואחד מאיתנו והפכנו אשפיות בשליפת אבחנות, בזיהוי צרכים, במתן עצות. התנתקנו מהטוהר, הפגיעות והקדושה שבבקשת עזרה.

בשפת הלב, אין מוצרים שחייבים למכור ואין אמיתות שצריך להפיץ. במרחבי שפת הלב, אני מקשיבה לרגע שבו מתבקשת עזרה, מאזינה לצליל שבו נשאלת שאלה. רגעים אלה הם נדירים ויקרים, קודש קודשים. ורק אז, כאשר נפתחה לקראתי דלת, רק אז אני נכנסת. או אז – אולי תהיה לי תשובה שתתאים לך, ואולי לא.

כילדות, נערות ונשים, שמתקיימות בתרבות שנוצרה על ידי גברים ולמענם ומתוך הקשבה לצורכיהם, פיתחנו לעצמנו יכולת לטשטש את
רצוננו ולהטיל ספק בצרכינו. יכולת זו הפכה לנו לטבע שני שבזכותו הצלחנו לשרוד.

הודות ליכולת הזאת הצלחנו להשתיק את קולותינו, ולהתעלם מרגשותינו ומהאמת המפעפעת בתוך כל אחת מאיתנו. רק כך אנחנו מצליחות ללדת בשכיבה, לשלוח בנים למלחמה, לחנך את ילדינו במנותק מתחושותינו ועל פי כללים שנקבעו על ידי "מומחים", ללבוש בגדים שמעוותים את גופנו ואת נשמתנו, להתפלל לאלים שבזים לנו ולהאמין למנהיגים, מורים ובעלים שמשתמשים בנו לצורכיהם.

שפת הלב מאפשרת לכל בחירה בחיי לנבוע מהאמת הפרטית שלי. במרחבי שפת הלב, רק אני יודעת מה חשוב לי ומחליטה מה טוב בעבורי. במרחבים אלה, "האמת האחת" וה"הגיון הבריא" נמסים ונמוגים – יחד עם כל התורות, המחקרים, הנורמות והכללים – אל מול נערה אחת,
שברירית ורגישה, שלוחשת "לא, זה לא מתאים לי".

בתרבות שבה אנו חיות למדנו להסתיר את רגשותינו. דור אחרי דור, לימדו אותנו להסתכל על רגשנות, בכי, כעס ודרמתיות כקווים לדמותה של הנחיתות הנשית. בעולם שמקדש את הרציונליות ומאדיר שליטה עצמית מאוזנת, קיבלנו "כרטיס אדום" על המרכיב הכי בריא באנושיות שלנו, המשאב הכי יקר בטבע שלנו.

במרחבי שפת הלב אני פשוט חיה את רגשותיי בטבעיות. אני לא נאבקת להצדיק אותם, לא ממהרת לנתח אותם ולא מתאמצת להסתיר אותם.
כל רגש הוא הבהוב מדויק לכיוון שאליו מכוון המצפן הפנימי שלי. כל ביטוי של רגש הוא איתות בהיר וצלול של אמת עמוקה שלי.

ככל שאני בוטחת ברגשותיי, כך הופכת שפת הלב שלי קלה יותר להבנה, פשוטה יותר לביטוי, ומאפשרת לסובבים אותי מקום רחב ומכיל גם לרגשותיהם שלהם.

גם אם שמענו שוב ושוב ש"הדברים החשובים באמת סמויים מהעין" – ב"מאני טיים" מבטנו ננעל שוב ושוב על "שורת הרווח". כדי להשתלב וגם לשגשג בעולם כוחני ותחרותי, למדנו להתעלם ממה שמתחולל מתחת לפני השטח, ולכוון את עצמנו ואת יקירינו אל ה"תכל'ס" – אל מה שמגדיל את רכושנו, משפר את מעמדנו ומעניק לנו הכרה חיצונית. צמצמנו את אינסוף גווני הקיום האנושי לממדיו של כרטיס ביקור.

במרחבי שפת הלב אני מתרחבת כלפי מטה, אל השיחה התת קרקעית ואל מה שנאמר בין השורות. אני מאפשרת לתחושות הבטן שלי להוביל אותי, מקשיבה למילים אבל גם מתמסרת למנגינה, לרבדים העמוקים שמחוללים את מערכות היחסים ואת תנועת היבשות. אני כבר לא מפחדת מרגעים של חוסר הבנה, ממבוכה ומאובדן שליטה. בוטחת באינטואיציה שלי, אני נפתחת אל הסמוי מהעין, אל מה שמעבר למלים. בקשות העומק של יקיריי מגיעות אליי בשפה של רגשות, תחושות ותנודות חרישיות.

האשלייה שקושי הוא תקלה, ושרגשות קשים הם הפרעה שצריך לסלק, חילחלה למערכת ההפעלה שלנו. במקום לאפשר לנו ולילדינו להתחבק ולהתקרב כשהאדמה רועדת, לימדנו את עצמנו להרים את המבט אל מעבר לאופק ו"לחכות שזה יעבור". אנחנו דוברות שפה זרה, שלפיה כשמישהי מיואשת או כועסת צריך "לעזור לה להתעלות מעל זה" או "להתגבר על זה", ואנחנו מנסות לעזור לה "להיפטר מזה" בעזרת עצות מנחמות, תפילות וחשיבה חיובית.

במרחבי שפת הלב – כשכואב לך וכשליבך נסדק מרגשות קשים אני איתך, מכילה, כואבת, נוכחת ונשארת. התשוקה לפתור מתחלפת בהסכמה להיות איתך ביחד, להדהד את הפחד כשהוא חונק, את הכעס כשהוא מתפרץ ואת העצב הנורא כשהדמעות שלך מתערבבות בשלי. כשקשה אני נשארת, מקשיבה. לא מבקשת לייעץ, לתקן, לפתור או לכוון – מבקשת להיות. מבינה גם בלי מלים, מרגישה את דקויות
הרגש.

בתרבות שבה אנו חיות, שנוסדה על ערכים פטריארכליים של הישגיות, האדרת הכוח וקדושת הניצחון, החפצת אנשים – ובמיוחד נשים – הפכה לנורמה. בחיי היומיום שלנו, הנורמה של ניצול משאבים לצרכיי הפכה שגורה ושזורה, עד שכדי לשרוד בתוכה נאלצנו לאמץ לעצמנו
קו מחשבה הולם. כדי לשגשג, לימדנו את עצמנו "שפה זרה" של אינטרסנטיות, ריחוק וניצול. יצרנו קרום על ליבנו.

במרחבי שפת הלב אני רואה בבני האדם השתקפות של עצמי. אני רואה בהם את הפגיעות הילדית, את הסדקים והשברים, ואת החוכמה האלוהית שמייחדת כל אחת ואחד מאיתנו. אני לא מחלקת אנשים לעמים וגזעים, לידידים ואויבים. לספקים וצרכנים. כבר אין בחיי אנשים שכל תפקידם הוא לספק את צרכיי, אין לי "מטרות שמקדשות אמצעים", ואין לי אינטרסים שחשובים לי יותר מהאהבה שבליבי, האדם שמולי, או ילדיה הרעבים של מישהי שמעולם לא פגשתי.

לימדו אותנו, שהחוכמה והעוצמה "יורדות אלינו מלמעלה". אבל מאז ומתמיד היה שם מישהו, שעמד והסתיר את אור השמש שנועד לכולנו: אל, מנהיג ,מורה או הורה, מישהו עם יד על הברז ששולט בזרם האהבה, ההערכה והמשאבים ומחלק לנו מהם כטוב בעיניו. כדי להשתלב, לימדנו את עצמנו להאמין ב"סדר הנכון", בדרגות הידע, בהיררכיית המעמדות וב"עשרת הצעדים להצלחה". העברנו חיים שלמים במשחק מדומיין של "סולמות וחבלים", כשרגלינו נמצאות ב"שלב הלימודים" או ב"שלב הזוגיות", או מחליקות במורד "כישלונם" חס וחלילה, כאילו יש איזו מפה שמובילה מעלה, אל המקום בו סופסוף "נגיע לשם" ו"נעשה את זה".

במרחבי שפת הלב אין היררכיה ואין שלבים, ואין שום יד על שום ברז מכיוון שכולנו – מלידה – קרובות לצלחת. במרחבי שפת הלב אני לא יודעת את דרכך שלך ואת לא יודעת את זו שלי, וכדי לפגוש אותך (אפילו אם רק כדי לתת לך מחוכמתי או מאהבתי) אני תמיד שואלת. אני באמת מסתכלת בך כאן ועכשיו, ונמנעת מלשבץ אותך איפשהו במשחק הסולמות הזה, שרוצה לקבע אותך בעולמות הידע המוקדם שלי. תהייה, ענווה ופליאה הן שמחברות בינינו.

כללי החשיבה הלוגית, שהיו נר לרגלי התרבות הגברית בבואה להתמצא בעולם ולשלוט בו, יצרו את האשליה כאילו זאת צורת החשיבה הנאורה היחידה בעולמנו. ההבדלה בין חושך לאור, בין שמיים לארץ, בין טוב לרע ובין האדם לבין שאר היצורים החיים הייתה מאז ומתמיד כה מהותית לתרבות הפטריארכלית, וכדי שיוכלו לחיות בתוכה (שלא לומר להצטיין בה) נשים פיתלו את מוחן כדי ליישב סתירות בכל פעם שאלה הפריעו לשטף הלוגי. כך, הן "אילפו" את עצמן להעדיף היגיון על פני רגש, ובאמת להאמין שאם אני חושבת ומבינה – משמע אני קיימת.

שפת הלב משחררת אותנו מכלא האו-או. כשאני מדברת את שפת הלב, מתגלה לי שאפשר גם וגם וגם. אני שבה מהגלות אל תרבות נשית שמכילה סתירות בטבעיות, שפתוחה להכיל כמה רבדים בו זמנית, שיודעת לברוא חיים שלמים גם בלב המהומה ולהבין רק מאוחר יותר מה בעצם קרה. אני יכולה לתקשר, לאהוב ולהרגיש בטוחה גם כשאני לא מסוגלת להסביר דברים. הדמיון החופשי שלי שב לנהל את חיי, פתוח לאפשרויות שלא פגשתי מעולם.

אישה בעולם – תמיד יהיה שם מישהו שצריך אותה.

תמיד יהיו ילד, או איש, או פרויקט, או תלמיד שממש חשוב שאקח אותו בחשבון. תמיד תימצא סיבה הגיונית לדחות בעוד כמה דקות, שעות, שבועות או שנים את השאלה – מה אני רוצה?

שפת הלב מקישה בעדינות אך בעקשנות על דלתי, מזכירה לי ש"הכל בי ואני בכל". היא מזכירה לך – גם אחרי אלף שנות שכחה – שהחיים שנועדת לחיות נובעים מהרצון שלך. שרק את יכולה לעצור את העולם מלכת כדי לשאול: מה אני רוצה?! – וגם לענות לכך. כשאני דוברת את שפת הלב, אני משחררת את האשליה שיום אחד ייקרע הים-סוף הזה לשניים כדי להזיז מדרכי את הצרכים של יקיריי, את המטרות שהציבו לי אחרים, ואת השיקולים והפחדים שמממסכים את מבטי ומסיחים את דעתי.

במרחבי שפת הלב, אני כבר לא מתייחסת אל הרצונות שלי כאל גחמות שיום אחד אתפנה אליהן, לא מחשיבה אותם כפינוק או כצופן סודי שעל אחרים לפענח, לתעדף ולהגשים למעני. רצוני הוא אני: קרוב, מוחשי ופועם את ימיי ולילותיי.

בעולם שבו גדלנו, אהבה מוחשית הייתה מטרה בלתי מושגת, נחלתם של נסיכים ונסיכות. בתרבות הזאת, אותו חומר שמקיים ומזין אותנו יותר מכל – האהבה – נחשב מעדן והיה ועודנו מסווג כמותרות.

במרחבי שפת הלב, משקלה הסגולי של האהבה לעולם גדול ממשקלם של רעיונות, כלים, מיומנויות או מחשבות, ואלה יהיו טובים בעבורי רק אם יגדילו את משקלה של האהבה. רעיונות שמרחיקים אותי מלאהוב את עצמי, מטרות שגורמות לי לסגור את ליבי כלפי אהוביי, בחירות של מילים או מעשים שמקשות עליי לפעול מתוך אהבה כלפי עצמי ומי שאיתי – כל אלה משרתים שפה שאינה שימושית לי ואינה תורמת לחיי.

רבות הדרכים, וישנן כאלה שההליכה בהן מצריכה למידה, שליטה, או ידע.

הדרך לדבר את שפת הלב היא להרגיש.

מרחבי שפת הלב דומים לארץ שופעת נהרות, שכולם נאספים אל ים האמון שלך בעצמך. זוהי ארץ של מקור מים תמידי שהוא את, שכל אחד מיובליה גועש ושוצף, מזכיר לך את רשותך המוחלטת לבטוח בתחושותייך וברגשותייך – לא משנה מה.

כשאני דוברת את שפת הלב – אני מרגישה.

איך לדבר את שפת הלב?

מוזמנת להצטרף לאחד ממעגלי "נשים יודעות", שם אנחנו מדברות את שפת הלב, ביחד.