הגדה חדשה

ובכל שנה מחדש, ממש כמו כולם, גם אני השתרכתי אחרי הוריי לסעודת ליל הסדר אצל סבא וסבתא. כמו כולם גם אני זוכרת את כלי האוכל, את הטעמים והמלבושים, את המנגינות והשירים. וזוכרת שכבר כילדה משהו שם הרגיש לי לא ממש טוב, הגם שלא היה ברור לי מהו.

מי מבשל אצלכם בליל הסדר? אצלנו תמיד היו אלו הנשים. מי מגיש לשולחן? נשים. מי הולך לחדר השינה עם ילד ש’מפריע כי הוא לא ישן בצהריים’? נשים. על מי נגזר לשעשע את הילדים המשועממים מאותגרי הארמית כדי לאפשר את קיום הסדר כהלכתו? על הנשים. מי מפנה מהשולחן? נשים. מי שוטף את הכלים בזמן שראשי השבט מחליפים ביניהם בנחת את הלצות הסדר – אותן הלצות לא מצחיקות באותו התזמון ובאותה האינטונציה כבכל השנים שעברו? רק נשים.

 ובראש השולחן – יושב גבר. אצלנו בחולון לגבר קראו סבא. וסדר פסח היה יום חגו. זה היה אולי היום היחידי בשנה שבו תאוות השליטה שלו לא התנגשה עם התושייה והיצירתיות של סבתא. מנהגי הסדר שהביא מבית הוריו עמדו לצידו בעניין הזה, והוא שלט בכולנו ביד רמה ובזרוע נטויה. אותות ומופתים לא היו שם. סבא היה ה’מאסטר־אוף־דה־גיים’ של ההגדה. הוא, ירום הודו, קבע לשאר חברי המשפחה מתי זכותם לקרוא ומתי יחרישו. ובכל שנה – בלי לפספס – הוא השתמש בכוחו המוחלט באותו סדר ממש. ראשון הגבר המבוגר ביותר, ומשם בסדר יורד, השני הכי מבוגר, השלישי, ועד אחרון הילדים הזכרים – גם אם לפני רגע חבטו באחותם או ירקו לקערת החרוסת. רק אחר כך הגיעה תורה של סבתא, אשתו, שטרחה על האירוע כמה שבועות, כולל הלוגיסטיקה, האופרציה, התככים המשפחתיים, הריבים בין הגיסים, הקניות, הניקיונות, הבישולים, צחצוח כוסות היין וקיפול המפיות. ומסבתא – בסדר יורד, אל האשה הכי מבוגרת אחריה ומשם דרך כל הנשים עד אחרונת הילדות שיודעת לקרוא.

 אף אחד אצלנו בסלון בחולון לא עצר לתת את הדעת על משמעות הטקסטים שאנחנו מקריאים. רוב האנרגיה הופנתה למאבק הסמוי בין סבא והגברים התומכים בו, שרצו לסיים את קריאת המסמך העתיק בשפה שאף אחד לא מבין – איזו דרך משונה להעביר את הערב היחיד בשנה שבו כל המשפחה מתכנסת יחד – לבין סבתא והאמהות שדאגו לחלל התוך־בטני ההומה של הילדים המשועממים. בשבילן ‘דיינו’ התייחס להגדה עצמה, בבחינת – עשינו דיינו, עכשיו בואו נאכל ונגמור עם זה.

רק כשגדלתי ובגרתי ויצאתי מעבדות לחירות והגעתי לערוך את האירוע עם המשפחה שלי, שמתי לב שאפליית הנשים בתוך ההגדה חמורה פי כמה מנוהל קריאתה. כי בליל הסדר המשפחתי שלנו אמנם הונהגה אפליה ברורה, אבל בתוך ההגדה – אולי הטקסט המכונן של העם היהודי מזה כמעט אלפיים שנות – לא היה אפילו את מי להפלות. בהגדה של פסח כולה – מן ההתחלה ועד הסוף – לא מוזכרת אף לא אשה אחת(!) ולו פעם אחת(!).

זה לא תמיד היה כך. לפי המתואר בספר שמות, כשבני ישראל יצאו ממצרים, בהחלט היו שם גם בנות ישראל. כל מיני בנות – גם בנות ישראל פשוטות, נשים וטף, וגם נשים שיש להן מקום ומשקל במיתוס המכונן של העם היהודי, ומשום מה הן נשארו על רצפת חדר העריכה של ההגדה של פסח.

 היתה למשל מרים – מנהיגה ונביאה, אחות משה, שהצילה את רבנו והביאה אותו לבת פרעה, ואז סידרה במרמה שיובא בחזרה לאמו יוכבד שתניק אותו. מרים היתה זו ששרה את שירת הים וכל הנשים יצאו אחריה בתופים ובמחולות – כי באותם ימים רחוקים שירת נשים היתה משהו נפלא, ולא קול באשה ערווה.

והיתה יוכבד – אמו של משה, שהצילה את בנה, עברה על החוק המצרי, הסתירה אותו כדי שלא ימות ואחר כך שילחה אותו עם אחותו לשוט על היאור בתיבה.

והיתה ציפורה – בת יתרו כהן מדיין, האשה ה’כושית’, שחתכה במו ידיה את עורלת בנם המשותף ואמרה שהוא “חתן דמים” כדי שאלוהים לא יהרוג את משה (או משהו הזוי אחר, אבל בכל מקרה – איך שלא תסובבו את זה, אמא שמחליטה תחת איומים לחתוך חתיכה מאיבר המין של התינוק שלה כדי להציל את חייו – היא גיבורה).

והיתה בת פרעה, שלאחר שמשתה את משה מהיאור, בניגוד להוראת אביה – לא הסכימה להיפטר ממנו, ועשתה תכסיס עם מרים שתיקח אותו למינקת עברייה (שהיתה “במקרה” אמא שלו).

 והיו שפרה ופועה – המיילדות שסירבו לפקודת המלך להמית את הבנים הזכרים בלידה, תוך שהן מסכנות את עצמן ואת האפשרות שלהן לעסוק במקצוע, למרות שהובטח להן שאם פשוט ישמטו אותם על האבניים זה ייראה כמקרה שגרתי של תמותת תינוקות בלידה ולא כהמתה יזומה.

ובין לבין – היו עוד כמה גברים שהסתובבו לכל הנשים הללו בין הרגליים (שלא לומר יצאו משם) ולקחו את הקרדיט ושפכו את חמתם (ועוד כמה דברים) ויצרו תסבוכות, והתהדרו באותות ובמופתים וחצו נהרות והבהבו בהזיה של סנה בוער וטסטוסטרון מסנוור.

 ☼ ☼ ☼

בחג החירות הבא אולי נבחר לנטוש את סיפור יציאת מצרים רצוף ההפחדות והאיומים והעונשים ומעשי הזוועה, נסב לשולחן ונשיר ונאכל ונקרא ונזכור – את הסיפור האמיתי:
סיפור הגבורה והחמלה,
סיפורן של הנשים היולדות
הנשים המיילדות
האמהות האמיצות
סיפורן של הנשים
שדור אחרי דור
בלי לוותר ובלי להתייאש,
ממשיכות לשיר בקולן
דרך מדבריות ומצבי קצה
כל הדרך
אל החופש.